החלטה בתיק רע"א 4163/13

           זוהי בקשה למתן רשות ערעור על החלטתו של בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו (כבוד השופט ג' גינת) מיום 13.5.2013 לדחות את בקשת המבקשת לביטול פסק דינו מיום 23.10.2011, שניתן בהיעדר הגנה.

1.        המבקשת היא חברה זרה שהתאגדה באיי הבתולה בשנת 2003. ביום 26.6.2003 כרתה המבקשת חוזה לרכישת דירה ברחוב הרצל רוזנבלום 8 בתל-אביב-יפו (להלן: הדירה) ונרשמה לזכותה הערת אזהרה. בחודש יולי 2011 הגיש המשיב 1 בנק מזרחי טפחות בע"מ (להלן: הבנק) תביעה נגד המבקשת ונגד המשיבים 2-3 (להלן: יודקביץ) במסגרתה התבקש בית המשפט להצהיר כי זכויות הבעלות בדירה, הרשומות על שם המבקשת, שייכות למעשה ליודקביץ ולהטיל עליהן עיקול קבוע בשל חובם של יודקביץ אליו. הבנק טען בתביעתו כי יודקביץ הם אלה שרכשו את הדירה והם שמתגוררים בה, ורישומה על שם המבקשת נעשה למראית עין בלבד על מנת לחמוק מנושיהם. עוד טען הבנק כי למבקשת אין פעילות עסקית ממשית וכי היא נוסדה למטרת רכישת הדירה בלבד.

           המבקשת, שהגיבה בתחילת ההליך לבקשת הבנק למתן צו מניעה זמני, נמנעה מלהגיש כתב הגנה במועד. בשל כך, קיבל בית המשפט המחוזי את בקשת הבנק למתן פסק-דין בהיעדר הגנה, קבע כי יודקביץ הם בעלי הזכויות בדירה, והטיל עיקול על זכויות אלה לטובת הבנק (להלן: פסק הדין).

2.        כשבועיים לאחר שניתן פסק הדין, ביום 8.11.2011, הגישה המבקשת בקשה לביטולו. בהחלטתו מיום 17.12.2011 דחה בית המשפט המחוזי בקשה זו מכיוון שלא נתמכה בתצהיר. ביום 20.12.2011 הגישה המבקשת בקשה לעיון נוסף בהחלטה זו לה צרפה תצהיר מטעם בא-כוחה אך בית המשפט המחוזי דחה גם את הבקשה לעיון נוסף בקובעו כי הבקשה צריכה הייתה להיתמך בתצהיר מטעם בעלי העניין במבקשת ולא מטעם בא-כוחה.

           ביום 26.2.2012 הגיש מר שלמה נרקיס (להלן: נרקיס), צד שלישי להליך, בקשה לביטול פסק הדין מטעמו. בבקשתו טען נרקיס כי המבקשת משכנה את זכויותיה במקרקעין לטובתו כערובה לפירעון הלוואה שנטלה ממנו. בית המשפט המחוזי דחה את בקשתו של נרקיס באותו יום שהוגשה, בקובעו כי נרקיס נקט בדרך דיונית שגויה שכן הדיון בהליך הנוכחי הסתיים.

           המבקשת, מצדה, לא אמרה נואש וביום 28.5.2012 הגישה בקשה נוספת לביטול פסק הדין שנתמכה זאת הפעם בתצהירו של מר אלי קצירי (להלן: קצירי) אשר טען כי הוא בעל המניות היחיד של המבקשת.

3.        בהחלטתו מיום 13.5.2013 דחה בית המשפט המחוזי גם בקשה נוספת זו. בית המשפט קבע כי יודקביץ והמבקשת יוצגו על-ידי עורך-דין והיו מודעים לתובענה שהוגשה נגדם ולדרישה להגיש כתב הגנה במועד. בהקשר זה ציין בית המשפט קמא כי המבקשת גם הגיבה בתחילה לבקשת הבנק למתן סעד זמני. עוד קבע בית המשפט קמא כי משה יודקביץ, שהיה בעל השליטה במבקשת בעת שנדרשה להגיש כתב הגנה, סרב ביודעין לתמוך את הבקשה הראשונה לביטול פסק הדין בתצהיר מטעמו, אף שהיה ברשותו המידע המלא על אודות פסק הדין ועל הדרישות לביטולו. בהסתמך על גרסתם של יודקביץ ובא-כוחה של המבקשת במועד הגשת כתב התביעה הוסיף בית המשפט וקבע כי המבקשת נמנעה ביודעין מלהגיש כתב הגנה וכמו כן קבע כי תצהירו של קצירי אינו יכול לסייע למבקשת מכיוון שאין חולק שמעורבותו בענייניה החלה רק זמן מה לאחר שניתן פסק הדין. לבסוף קבע בית המשפט כי המבקשת הגישה את הבקשה הנוכחית לביטול פסק הדין בחלוף שבעה חודשים מהמועד שבו קיבלה את פסק הדין - זמן רב לאחר המועד האחרון להגשתה.

4.        מכאן הבקשה שלפניי בה טוענת המבקשת כי כתב התביעה של הבנק התבסס על "תיאוריית קונספירציה" שלא נתמכה ולו בראשית ראיה. לטענת המבקשת לא היה לבנק כל יסוד לטעון כי מטרת התאגדותה היא להבריח את הדירה מנושי יודקביץ, וכי כלל לא הוברר מיהם אותם נושים נטענים. על-פי המבקשת, הקשר בינה ליודקביץ מתמצה בכך שהם שוכרים ממנה את הדירה ועל כן אין כל בסיס משפטי להפקעת הדירה ממנה והעברתה לשוכרים. כמו כן טוענת המבקשת כי הבנק נמנע מלצרף את נרקיס כצד לתביעה וכי בשל כך נותר נרקיס עם משכון חסר ערך על זכויותיה בעוד הדירה עצמה נרשמה על שם יודקביץ. המבקשת מוסיפה כי החוב הנטען של יודקביץ לבנק עומד על כ-650,000 ש"ח ואין כל הצדקה להעביר בגינו את הבעלות בדירה ששווייה מוערך בין עשרה ל-14 מיליון ש"ח. בנוסף, מצרפת המבקשת את פרוטוקול הדיון בהמרצת פתיחה שהגיש נרקיס והמשיבים לה הם הצדדים להליך זה, ולטענתה מנהלת הבנק העידה בהליך המקביל כי הדירה אכן שייכת למבקשת ולא ליודקביץ. בשל כל זאת, טוענת המבקשת כי תביעתו של הבנק הייתה בלתי מבוססת וכי סיכויי הגנתה מפניה הם גבוהים ביותר.

           עוד טוענת המבקשת כי בא-כוחה במועד ניהול התביעה ייצג גם את משה יודקביץ, שהיה בעל אינטרס מובהק לקבל לידיו את קניינה וכי בשל האינטרסים של יודקביץ נמנע בא-כוחה דאז מלהתגונן מפני התביעה. לטענת המבקשת לא יהא זה צודק לפגוע בה אך בשל התנהלותו של בא-כוחה לשעבר. אשר למועד שבו הוגשה הבקשה לביטול פסק הדין, טוענת המבקשת כי מנהלה הנוכחי, קצירי, מונה לתפקידו רק ביום 1.2.2012 ולכשגילה באקראי על דבר פסק הדין שניתן בהיעדר הגנה, מיהר לבקש את ביטולו. לבסוף טוענת המבקשת כי שגה בית המשפט כשפסל את התצהיר שהגיש קצירי מטעמה, שכן לשיטתה מותר היה לו להצהיר במסגרת הליכי הביניים גם על עובדות שהן "לפי מיטב אמונתו".

           להשלמת התמונה אציין כי המבקשת הגישה לבית המשפט המחוזי בקשה לעיכוב ביצוע פסק הדין, ובהחלטתו מיום 21.5.2013 דחה בית המשפט את הבקשה. בשל כך הגישה המבקשת במסגרת תיק זה "בקשה דחופה לעיכוב ביצוע פסק הדין" בה טענה, כי ביצוע פסק הדין עובר למתן ההחלטה בבקשה יגרום לה נזק בלתי הפיך.

5.        לאחר שעיינתי בבקשת רשות הערעור על נספחיה הגעתי לכלל מסקנה כי דינה להידחות. בבואו לבחון בקשה לביטול פסק דין שניתן במעמד צד אחד על פי תקנה 201 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984, ישקול בית המשפט שני סוגים של שיקולים: האחד הוא הסיבה למחדלו של המבקש; והשני - סיכויי ההצלחה של הגנתו או תביעתו, לפי העניין, של מבקש הביטול (ראו למשל רע"א 10436/07 ציון נ' בנק הפועלים בע"מ, פיסקה 11 (28.4.2008) והאסמכתאות שם; רע"א 5904/10 אנדרסון מדיקל בע"מ נ' אוניפארם בע"מ (14.12.2010)). ככלל שאלת סיכויי ההצלחה בהליך נושאת משקל רב יותר מן ההצדק למחדלו של המבקש. ואולם, נפסק בעבר כי במקרים שבהם מחדלו של בעל הדין עולה כדי התעלמות מההליך המשפטי או זלזול בו, לא יבוטל פסק הדין שניתן במעמד צד אחד אף אם הצביע על סיכוי לכאורי לכך שטענותיו היו מתקבלות, לו הוגשו במועד (ראו והשוו: ע"א 625/68 מפעל הבניה של הקיבוץ המאוחד ושות' (עבודות חוץ), שותפות רשומה נ' החברה הדרומית בע"מ, פ"ד כג(2) 721 (1969); ע"א 1782/06 משרד הבינוי והשיכון נ' סולל בונה בע"מ, פיסקה 6 לפסק דינו של כבוד השופט (כתוארו אז) א' גרוניס (6.4.2008); רע"א 6905/11 גולדנברג נ' רובנר, פיסקה 16 (31.12.2012); אורי גורן סוגיות בסדר דין אזרחי 373 (מהדורה עשירית, 2009)).

           בית המשפט המחוזי קבע בהתבסס על תצהירו של מי שהיה לכאורה בעל השליטה במבקשת במועדים הרלוונטיים, משה יודקביץ, כי המבקשת ידעה על קיום ההליכים בעניינה ובחרה במודע שלא להגיש כתב הגנה. במקביל, דחה בית המשפט המחוזי את גרסתה העובדתית הנוכחית של המבקשת באשר לסיבה שבגינה לא הוגש כתב הגנה, מפני שהיא נתמכה בתצהירו של אדם שלא היה מעורב בענייניה בתקופה הרלוונטית. בבקשה שלפניי, מפנה המבקשת את עיקר טענותיה כלפי סיכוייה הנמוכים של התביעה נגדה, לו הייתה מתבררת לגופה, אך היא אינה מתמודדת עם קביעת בית המשפט כי נמנעה במודע מלהגיש כתב הגנה. תחת זאת מסתפקת המבקשת בחזרה על הטענה כי בא-כוחה דאז היה מצוי בניגוד עניינים, ואינה מבהירה מי לטענתה היו בעלי העניין בה בעת הגשת התביעה ומדוע לא הורו על הגשת כתב הגנה. על כן, אין עילה להתערב בקביעת בית המשפט המחוזי כי המבקשת נמנעה במודע מהגשת כתב הגנה, ובשל כך אין הצדקה לבטל את פסק הדין שניתן בהיעדר הגנה, אף אם תתקבל עמדת המבקשת כי קיימות בידה טענות הגנה אופציונאליות. המועד להצגת טענות אלה חלף זה מכבר (לפני למעלה משנה וחצי), ולא הוצג נימוק מספק לדיון מחודש בהן.

6.        למעלה מן הצורך יצוין כי המבקשת אף לא הראתה טעם להארכת המועד להגשת הבקשה לביטול פסק הדין. טענתה כי פסק הדין הובא לידיעת בעליה החדש רק כחצי שנה לאחר נתינתו אינה מספקת, שכן המבקשת היא זו שהייתה צד להליך והיא לא הביאה כל ראיה לכך שהיא - באמצעות בעלי העניין בה והנהלתה - לא הייתה מודעת לפסק-הדין זמן רב קודם לכן.

           אשר על כן, הבקשה נדחית. ממילא נדחית הבקשה לעיכוב ביצוע.

           לא נתבקשה תגובה ועל כן איני עושה צו להוצאות.

           ניתנה היום, י' בתמוז התשע"ג (‏18.6.2013).

העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. גק